| חריגות, טראומה ואמפטיה כולנו חריגים בעיניו |
|
האישה שישבה מולי הגיעה לשיחה עם התינוקת החדשה, לדבר על הקשיים של בנה הבכור. כשאמרתי לה "מזל טוב" על הולדת התינוקת, היא פרצה בבכי והשיחה קיבלה אופי אחר, ודנה בנושא אחר – ההפלות שלה. היא עברה מעל לשמונה הפלות במשך עשר שנים האחרונות וברוך השם, יש לה שלושה ילדים בריאים. "אבל אני רק בוכה כל הזמן. אני מנסה לא לבכות בחוץ, אבל בתוכי אני לא יכולה להפסיק. כל המשפחה שמחה מסביבי על הולדת התינוק, אבל אני רק בוכה". _optionאיך הם יכולים להתעלם מכל מה שקרה לפני הולדת הבת?. היא ישבה מולי, ילדה מנומסת בת תשע שנים, הופעתה לא הייתה מיוחדת פרט לכך שהיא חבשה פיאה. בלחש היא סיפרה ש"אף אחד לא מדבר איתי על זה, וזה מאוד מוזר שילדה בת תשע חובשת פיאה ואיך הם לא יכולים לראות, קשה לא לזהות שזה פיאה". היא עברה "טיפולים" למחלה ונשרו לה השערות. "אף אחת מהחברות לא ביקרה אותי בבית החולים, אבל חשבתי כשחזרתי שמישהו יגיד משהו על הפיאה". "נכון שאף אחד לא מושלם?" שאלה הילדה שישבה מולי "נכון שלכל אחד יש משהו" לי יש רגל ויד שלא כל כך מתפקדים – אבל האם זה סיבה לא להזמין אותי לטייל בגן החיות?”. שלוש השיחות האלו שאירעו לפני הרבה שנים לימדו אותי לקח חשוב. "חריגות" הנה מילה נרדפת ל"מבודדות". אנשים שעברו מצבים קשים מרגישים לבד, וכאילו מצפים מאתנו שנגיד משהו, שנתקרב אליהם. לימדו אותנו, ואנחנו מלמדים את ילדינו "לא להסתכל על מישהו חריג". גם בשיחות עם חברים וגם בחיק המשפחה לא מעלים נושאים "לא יפים". השיחות שתוארו לעיל מעידות על בדידותם של האנשים החשים עצמם חריגים, בגלל הנסיבות השונות שהביאו אותם למצבם. בחריגותם, הם מרגישים מבודדים מן החברה. כיצד עלינו לנהוג עם משפחות "חריגות" – משפחות שעברו או שעוברות כיום טראומה, בשורה רעה או קטסטרופה אחרת. ילד שנופל, בא לאמו כשהוא ממרר בבכי, עם ברך מדממת, או עם חבלה אחרת בגופו והיא אומרת "אוי, כואב לך מאוד: אתן לך נשיקה וזה יעבור". אמו ראתה את מקור הבכי/כאב, זיהתה אותו ונתנה לילד להבין שלכאב שלו יש סיבה והיא "איתו" בצערו. אימא אחרת, פחות אמפטית אולי הייתה אומרת "לא קרה כלום, הכל בסדר". בסופו של דבר שני הילדים יתאוששו מכאבם, אחד יתאושש עם הרגשה שאימו מכבדת את תחושתו וירגיש פחות מבודד, ואילו הילד השני עלו להיות סבור שהעולם הנו מקום קר וכל אדם בודד בצערו וכן גם בשמחתו, דבר שיקשה על יכולתו בעתיד, להיות אמפטי ורגיש. מוכר הסיפור על רבי (ר' יהודה הנשיא) שהרגיש בצורך "להיכנס" לכאבו של מישהו אחר כדי שיוכל להתפלל עבורו, במונחים אחרים קוראים לזה – אמפטיה, בהשוואה לסימפטיה. מישהו המקרין סימפטיה, כאילו נותן לזולתו את ההרגשה שהוא מבין את המסר שלו שכואב לו. אמפטיה, לעומת זאת, היא להיכנס ממש להרגשה וכאילו לכאוב אותו כאב "פעם גם אני נפלתי וקרה לי בדיוק אותו דבר, אני יודעת כמה זה כואב ושורף". האמפטיה היא להרגיש שאתה נמצא במצבו, "בנעליו" של מישהו אחר. במשנה בפרקי אבות באה לידי ביטוי המשמעות של המילה "אמפטיה" במשפט "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". באמפטיה אנחנו באים לביקור אצל האדם הכואב, אנחנו אתו בצערו – הוא לא לבד ומבודד. ייתכן שכאן מתעוררת בלבכם השאלה – כיצד מתקשרים המושגים של "אמפטיה" ו"סימפטיה" לנושא של אנשים חריגים. בין אם יש להם פצע או בין אם זה כאב פנימי שלא נראה או מצב חריג, העובדה היא שאנחנו מתעלמים ממנו משום שקשה לנו להזדהות עם המצב או מפני למדנו מהסביבה שלא מדברים על מצבים כאלה. בלא תגובות מן הסובבים אותם ירגישו הילד, האיש, האישה או המשפחה כולה (שעוברת את הניסיון הקשור של "ילד חריג") – מבודדים. מהי הדינמיקה (תהליך נפשי/רגשי) שאנו עוברים כשאנחנו שומעים חלילה בשורה רעה?
כל אחד שמבשרים לו בשורה קשה, עובר שלבים הדומים לאבל. כשנולד ילד חריג או כשנוחתת על המשפחה צרה אחרת שמבודדת אותם, או אם מישהו קיבל חס ושלום בשורה רעה על בריאותו, מתאבלים. מתאבלים על הילד הבריא שלא נולד; על אובדן הבריאות האישית הנחשבת למקובלת; מתאבלים על "הסדר" בעולמנו שפתאום הופר. בביקור ב"שבעה" יש לנו כללים, סימני דרך, איך להתנהג: נותנים לאבל ליזום את נושא השיחה בשלושת הימים הראשונים של השבעה, ובתום הימים הראשונים, יוזמים המבקרים את השיחה – אנחנו באים לקראת האבלים. לעומת זאת, אין לנו כל כללים המורים לנו איך לנהוג במצבים חריגים שתוארו כמצבים טראומטיים. הבנת תהליכי ה"אבל" המיוחד הזה, תלמד אותנו אולי מה עובר על המשפחה החריגה, ותסייע בידינו לתקשר איתם ולהתקרב אליהם, על מנת להרחיק אותם מהבדידות בה השם שרויים. אדם תחת טראומה עובר תהליכים המתוארים בספרות הפסיכולוגית והם:
1. הלם פסיכולוגי 2. עיסוק יתר (לחוות את הטראומה שוב ושוב בחשיבה) 3. כעס 4. אשמה 5. דיכאון 6. לחץ חברתי ומשפחתי 7. "אחרי המעשה"
1. הלם פסיכולוגי:
העובדה של ה'בשורה' כשלעצמה, מזעזעת את ה"איזון"הפסיכולוגי/נפשי של האדם השומע אותה. לפעמים, התגובה היא הרגשה שהוא לא מרגיש כלום. האדם כאילו מרחיק את עצמו מהחיים המתרחשים מסביבו. אנשים מתארים זאת כ"להרגיש כמו בול עץ" – עייפות כללית והתנהגות כמו של "רובוט". מאידך גיסא, הרחקה זו פועלת כהגנה ונותנת לסובל זמן לעכל את מה שמתרחש באותה העת שהוא "כאילו" פועל וחי "כרגיל".
2. עיסוק יתר הרבה זמן, אפילו במשך שנים לאחר מקרה טראומטי, מתרחש שוב ושוב אותו רגע גורלי במחשבתו של הסובל מהטראומה. סיוטי לילה וסיוטי יום, כמין תסריט החוזר על עצמו עוד ועוד. כאילו משחזרים – משחקים את כל התסריט ומנסים לשנות את התוצאות. המעלה הטיפולית שעולה כאן היא, הניסיון לשלוט על המצב המזעזע. הטראומה מפירה את האמון של האדם ביכולתו שלו, לשלוט על מצבים בכלל; "עיסוק היתר" מאפשר לו לעבד את הנושא מחדש, להגיע כביכול לדרך אחרת "לשנות" את התוצאה, ועל – ידי כך לשלוט שוב על חייו. 3. כעס הרגשה שלג כעס מאוד חזק. כעס כלפי עצמו/ה למרות שאין כלל מקום להרגיש אשמה. כעס כלפי אחרים שאינם סובלים כמותו, שהם יכולים להמשיך לחיות "כרגיל". כעס כלפי אלו שבישרו לו את הבשורה המרה וכעס כלפי הפגיעה עצמה או כלפי הילד/ה שנולד/ה "לא בסדר". הצד החיובי של הכעס מתבטא בכך, שהוא מהווה גורם חשוב המעניק לאדם כוח לפעול. כולנו, קרוב לודאי, התנסינו אישית במצבים שהיינו כעוסים, והכעס היה "הדלק" שהביא אותנו לפעול כך או אחרת. 4. אשמה ההורים חשים ברגשות אשמה שהם נולדו בסדר ולא יכלו "לספוג" או לקבל את הפגם בעצמם, במקום "לתת" לילד/ה לחוות אותו. אשמה זו דומה לאשמת הניצולים (אשמה על כך שניצלו מאסון ולא סבלו או מתו, כמו האחרים). או אשמה – מדוע לא עשיתי יותר למנוע את המצב. הרגשת האשמה מתרחשת דווקא במצבים בלתי נמנעים – כמו למשל, ברעש אדמה או אסון טבע אחר, אנשים מרגישים שאולי היה ביכולתם למנוע את האסון. גם פה יש תרומה חיובית לרגש האשמה. במצבים שלאדם אין כל שליטה על המתרחש, תחושת האשמה נותנת לו את היכולת להרגיש שאמנם היה לו כוח/שליטה והוא בלבד אשם בכך שלא הפעיל את השליטה שהייתה בידיו. מאידך, אם הסובל מאשמה איננו נותן ביטוי להרגשה זו, איננו מעבד אותה, בודק אותה ומאפשר לה לחלוף, הופכת האשמה לבושה. בושה זו הרגשה מתישה יותר שבמקום להעניק לאדם כוח ושליטה סופגת היא את הכוח, מחלישה אותו ואינה מאפשרת לו לעבוד תהליכים בריאים יותר. 5. דיכאון דיכאון קשור לאובדן. (ה"סופניות" – הסוף של קשרים שהיו צפויים). הורים שקיבלו בשורה רעה מרגישים את ה"מוות", האובדן של חלק מעצמם, של מי שהם היו לפני הבשורה הרעה. פעם אימא תיארה לפני איך היא ממשיכה לחיות, אבל יש "חדר” בליבה שהינו חשוך לנצח. חלק ממנה שמת, מפני שהיא לא תחזור להיות אף פעם כמו שהייתה לפני. 6. לחץ חברתי ומשפחתי אנשים שאסונם התבטא במוות יכולים לפנות למשפחה או לקהילה, לקבלת עזרה. יש קבורה, יש שבוע השבעה, וכל מנהגי האבל שמוכרים. אולם במצב בו ההורים נתבשרו על חריגותו של ילדם, הם אינם יכולים לקבל את ה"טיפול" הזה. הם לבד בצערם. אין מי שיכין עבורם אוכל בשבוע הראשון, כשהם שרויים כאילו בהלם – כמו "בול עץ" במיוחד בחוגים שלנו – המשפחה הקרובה לפעמים אינה יודעת, כלומר, ההורים אינם מספרים להוריהם ולאחיהם את הבשורה המרה שקיבלו. קל וחומר שחברים ושכנים אינם יודעים ולפיכך גם אינם יכולים לעזור – להיות נוכחים פיזית או נפשית עם הסובלים. 8. "אחרי מעשה" כמו שנאמר לעיל, במצב טראומטי של קבלת בשורה רעה אין "קבורה" כמו במוות ובאובדן אחר. הפצע כאילו נותר פתוח לעד. לפעמים אפשר רק לראות צלקת, אבל עם כל מעבר או פגיעה אחרת נפתח הפצע מחדש ושותת דם/כאב. במיוחד בקהילה שלנו, קיים חלל ביכולת להמשיך כמו שהיה. אפילו כשממשיכים לחיות חיים "נורמליים" יש "צלקת" באמונה שהכל הולך בסדר. כאילו מן הפרעה בביטחון שאחרי שהשמש שוקעת היא תזרח מחדש. העולם ואמונה של "סדר" הופר לתמיד. בספרות הפסיכולוגית קיימים שלבים ידועים של אבל. התהליכים שעוברים על בן אדם שכול, דומים למה שמתואר למעלה בסעיפים -1 עד 6. השלב השונה הוא שלב 7. שלב "אחרי המעשה". בשכול, באבלות השלב האחרון הוא שלב "קבלה". האבל מתאבל במשך פרק זמן סביר (שנה בערך) עד שהוא מגיע לשלב של "קבלה". הוא מקבל – מעכל את המציאות וממשיך הלאה את חייו. אצל אנשים שחוו טראומה כגון: קבלת בשורה רעה על חריגות ילדם, אין "קבלה" – וצעידה קדמה, באותו מובן שיש ב"מוות" או באבל. הקבלה במקרה הזה, היא שהחיים השתנו לתמיד ויש אמנם מעין חזרה לכוח להשתלט על החיים החדשים, אבל החיים תמיד יהיו אחרים. הפצע לא יגליד ולא יהפוך לצלקת שאף פעם לא תפתח מחדש.
על ההורים לעבור תהליך של "קבלה". לקבל את המציאות שהילד הבריא שהיה להם, או שהם ציפו להולדתו, לא יהיה. מידת היכולת שלהם לקבל את עצמם כשונים ממי שהם היו, לפני שקיבלו את הבשורה הרעה, יכולתם לקבל את ילדם הנוכחי כמו שהוא עם כוחותיו ואישיותו המיוחדת בכל המובנים, היא שתעיד על יכולתם להצליח, לחיות ולהמשיך ל"אחר המעשה". הבנת השלבים והתהליכים שעוברים הורים לילד חריג היא הנקודה בה אנחנו, הקהילה הרחבה והמשפחה, יכולים לעזור להם ובאותו מידע להעשיר גם את החיים שלנו.
מהי הדרך לעזור לאנשים שסבלו מטראומה זו מתוארת בספרות הפסיכולוגית: א: לתת אהדה ותמיכה ליכולת ההסתגלות (ההפך מחוסר אונים). להחזיר כוח התמודדות לאדם. ב. קבלה של מצבים חריגים כמצבים נורמליים, שגרתיים שהרי ה"חריגות" היא עובדה קיימת בחיים הנורמליים. אם אנחנו כקהילה, נשתדל לשנות את ההתייחסות והעמדות שלנו כלפי מה שאנחנו מרגישים כחריג, אנחנו נהיה מסוגלים לסייע ולהקל על אותן משפחות בקהילה בקבלת מצבו של ה"חריג". ג. למנוע מן המשפחות את רצונן להתנתק מן החברה "הרגילה". ללמד את ילדינו (ואת עצמנו) איך להתנהג בנוכחות חריגות כל שהיא. ד. להעניק להם תחושה של יכולת שליטה במתרחש במקום הרגשה של חוסר אונים. אולי לבקש עזרה מהורים, שחוו על בשרם אסון כלשהו או שיש להם ילד חריג – איך להתמודד במצבים קשים, כי בסופו של דבר אנשים כאלו, אחרי טראומה כזו או אחרת הממשיכים לחיות בינינו, הם בעלי כוח אדיר ואנחנו יכולים ללמוד מהם הרבה. אם נשתמש בדוגמה של ה"שבעה", כשאנחנו מבקרים אנחנו אומרים שאנו "איתם בצערם", "שהמקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון" ו"מן השמיים תנוחמו". ההבדל המהותי הוא שהאבלים מאפשרים לנו – "להיכנס" לצער שלהם ולתת להם להרגיש ולבטא את צערם בנושא, אלו הן האמפטיה והסימפטיה שלנו למצבם. במקרים של טראומה ובמיוחד בהתבשרות על "חריגות", המשפחה בדרך כלל, אינה מאפשרת לנו להיות איתה ולכן, כאן צריכה להיעשות העבודה הקהילתית. הקהילה מוכרחה לשנות את הגישה שלה לילדים חריגים ולמשפחותיהם, כדי לאפשר למשפחות לצאת מן הבדידות, ולתת להם לעבור לשלב הבא בתהליך האבל או הטראומה, השלב של "אחרי המעשה". "כל ישראל ערבים זה לזה" – זאת האמפטיה – האמפטיה דורשת פתיחות משני הצדדים. הסובל מהטראומה צריך להיות "פתוח", לקחת את הסיכון לחשוף את הכאב; והקהילה הרחבה צריכה להיות "פתוחה" לקבל את המידע ו"להיכנס לנעליו" של הסובל כדי להבינו כראוי. רק כך נעזור איש לרעהו. כינויים שאנו מעניקים לבני אדם גוררים לא פעם התייחסות המתאימה לאותו כינוי, הסובלים העיקריים הם אותם אנשים שהם בעלי חריגות מסוימת. המדריך שלהלן הלקוח מהספר: Handicapping Language – A guide for Journalists and the Public, ונועד לשפר את ההתייחסות אל אנשים אלו.
אנשים עם "מוגבלויות" "מוגבלים" זו מילה בעלת משמעות שלילית לרוב בני האדם. לכן הם יכונו "אנשים עם מוגבלויות". מוגבלות מתארת מצב או מחסום הנגרם על ידי החברה או הסביבה. דהיינו: "היא מוגבלת ביכולתה להשתמש בתחבורה" או "מדרגות הם מכשול עבורו".
קודם כל אדם: האדם בא לפני המוגבלות מדובר ב"אדם עם מוגבלות" לא "אדם מוגבל". אדם עם "שיתוק מוחין" לא "משותק מוחין".
הימנע מרחמים: אנשים עם מוגבלויות אינם "קורבנות". אישה בכסא גלגלים אינה "קורבן". קורבנותיה הם אלה שהיא פוגעת בהן בכסא שלה בסופרמרקט. כמו כן הם אינם במיוחד אמיצים או "נותני השראה" בשל כך.
תארים אינם שמות: יש לתאר את המוגבלות ולא לכנות את האדם או הקבוצה בשם. דהיינו: "אנשים שהם בעלי מוגבלות ולא "המוגבלים". "אדם הסובל מאפילפסיה" ולא "האפילפטי".
הימנע מלהיות נחמד מדי: מונחים כגון "אתגר פיזי" "מיוחד" ו"מסוגלים באופן שונה" מדיפים ריח של פטרונות. אם יש צורך הערה על כך שלאדם יש נכות פיזית, חושית או שיכלית וזהו זה.
רלוונטיות: יש להתייחס לאנשים בעלי מוגבלויות כלכל אחד אחר. כשם שלא תזכיר את מצבו הפיזי של אדם שאינו נכה, אלא עם זה רלבנטי לשיחה, כך אם מצב המוגבלות אינו רלבנטי, אל תזכיר זאת.
המגע עם אנשים בעלי מוגבלויות: כאשר אתה מוצג בפני אדם עם מוגבלות יהיה זה אדיב ללחוץ ידיים. גם מי שמוגבל בשימוש בידיו בדרך כלל יהיה מסוגל לכך. אם אינך בטוח – הנח לו לעשות את הצעד הראשון. התייחס למבוגר כמו לכל מבוגר. הימצאותה של מוגבלות פיזית אינה מעידה על מוגבלות שכלית. התייחס לאדם עם המוגבלות באותו הכבוד שבו אתה מתייחס לאחרים. דבר אליו ישירות ולא למלווה שלו והשאר דיבור ילדותי לילדים.
לקויי דיבור: שאל שאלות שניתן לענות עליהן בקצרה או בתנודת ראש. אל תעמיד פנים שהבנת כאשר לא הבנת. חזור על מה שנדמה לך ששמעת, ואם לא הצלחת השתמש בכתיבה.
חרש או כבד שמיעה: רכז את תשומת לבו אליך, גע בו בעדינות, נפנף בידיך או השתמש בסימן פיזי אחר. אם ישנו מתרגם, הפנה את פניך אל האדם כבד השמיעה ולא אל המתרגם. אם האדם קורא שפתיים, הבט ישר אליו, דבר לאט וברור, אל תגזים בתנועות שפתיך ובמיוחד אל תצעק. דבר בהבעה כי האדם ישתמש בהבעותיך, בתנועותיך, ובשפת הגוף שלך על מנת להבין. אל תעמוד כשאור בהיר מאחוריך, ושמור את ידיך, סיגריות ואוכל הרחק מפיך בעת הדיבור. אם עדיין ישנו קושי בקומוניקציה, אל תהסס להשתמש בכתיבה. אפילו קורא השפתיים המעולה ביותר מצליח לקרוא פחות ממחצית המילים שאתה משתמש בהן.
לקויי ראיה: בפוגשך אדם הסובל מלקוי חמור בראייתו הזדהה בפניו והצג בפניו את כל מי שנוכח בסביבה. לפני שתלחץ את ידו תאמר משהו כמו" "האם נלחץ ידיים?" או שתושיט את ידך כלפי ידו המושטת. כשתתיישבו במקומותיכם דאג לכך שידו תהיה על מסעד הכסא. בעת ההליכה ממקום למקום, הצע את זרועך לתמיכה, והודע לו על מכשולים כגון מדרגות, אבני שפה. בשעת אוכל, אל תחוש מבוכה לכוון את האדם למקומם של הכלים או החפצים האחרים שעל השולחן. הנח לאדם לדעת מתי אתה עוזב.
אנשים בכיסאות גלגלים או בקביים: הכסא הוא חלק מהאדם. אין זה מנומס להישען או לגעת בכיסא אלא אם קיבלת רשות מפורשת לכך. לעולם על תטפח לאדם בכיסא גלגלים על ראשו. כשאתה מדבר אל אדם בכיסא גלגלים או בקביים יותר ממספר דקות, מקם עצמך בגובה עיניו. הנח לאנשים המשתמשים בכיסא גלגלים או בקביים להיות במרחק השגה מהם. וודא שמקום המפגש ניתן להגעה מבחינת חנייה, שירותים, מעלית או רמפה ושאר דברים חיוניים. אם ישנה בעיה הודע לו על כך, וודא שיוכל לדאוג לסידור מתאים. מוגבלויות קוגנטיביות (של תפיסה): דבר במשפטים קצרים וברורים ושמור על קשר עין. שאל שאלות פתוחות ולא שאלות של כן ו-לא או שאלות בחירה.
אל תהיה מתוסכל אם יהיה לך קשה ליצור קשר. היה סבלני ומאיר פנים. לעיתים יעזור לך אם יהיה לידך אדם המוכר לו להרגעתו, וכן שיכול לתרגם עבורו.
לא כך כך
סובל מ.. יש לו מום מלידה מוגבל מאז לידתו. נולד עם משותק מוחין יש לו שיתוק מוחין נכה הולך בעזרת קביים חרש אלם חרש ומוגבל בדיבורו דפקטיבי מוגבל מעוות צורה יש לו מוגבלות פיזית מופרע בנפשו בעל בעיות בהתנהגות אפילפטי יש לו אפילפסיה היה באשפוז נפשי שוקם נפשית מוגבל בעל מוגבלות מתאים למוגבלים מתאים לאנשים בעלי מוגבלויות פגוע בשמיעה חרש או כבד שמיעה גיבן סובל מעיקום בעמוד השידרה לא שפוי, סוטה סובל מנכות נפשית צולע הולך בצליעה, משתמש בקביים גמד, ננס בעל מבנה נמוך מונגולואיד, אידיוט סובל מתסמונת דאון
ליקוי בקשב עם היפראקטיביות ADHD Attention Deficit Hyperactivity Disorder
*התסמונת *תיאור הליקוי בגילאים שונים *הגורמים לליקוי *הטיפול והשיקום של ילדים אלו
משה שוב הקדים לשוב הביתה. הרבי שוחח עם אביו ואמר לו שמשה אינו מרוכז בכיתה. הרבי אמר: "יש לו בעיה בריכוז, הוא "פזיז", "שובב", ובמילים אחרות הוא "היפראקטיבי". אביו של משה חש כעס רב. (הוא כעס על הרבי על שאינו מצליח לשלוט במשה. הוא כעס על אשתו משום שחש שהתנהגותו הלא אדפטיבית של משה בכיתה, היא סימן לאי מילוי תפקידה כאם ו"מחנכת" הילדים). ובסופו של דבר הוא כעס על משה. כל שאר הילדים בחדר התנהגו כראוי ורק בנו עושה "דווקא". רפאל יושב בחדר פחות או יותר בשקט. הרבי לא מתלונן. כשהוא חוזר הביתה אמא מתארת תמונה אחרת. אי אפשר להרגיע אותו. הוא כועס, זורק חפצים, בוכה שהוא רעב ואינו רוצה לאכול. בלילה קשה להשכיב אותו. כשהוא ישן הוא אינו רגוע. לעיתים קרובות הוא מרטיב. יתר הילדים במשפחה מתלוננים עליו כל הזמן ואימו חסרת אונים באשר למה שאפשר לעשות. "אני לא אקח אותו להתפלל עוד", כך התחיל אבא של שמואל את הפגישה עם הפסיכולוגית. "הוא עשה לי בושות. לא ישב בשקט, השמיע קולות ואפילו זרק את הסוכריות שמישהו נתן לו. בבית הוא יותר שקט, במיוחד כשהוא נשאר לבד. אבל יש ימים שהוא פשוט לא מסוגל להתלבש, זאת אומרת אני מתייאש מלהלביש אותו. הוא כבר בן 7, את יודעת. כשהוא לבד עם אמו ויש סדר יום מסוים – הוא מתנהג כמלאך. בחדר יש לו רבי שעומד על המשמר ושמואל מתנהג בסדר. מה אפשר לעשות? האם יש תרופה או משהו שאפשר לתת לנו לעזור לו ולי להירגע", שואל האב. ריבקי בת תשע שנים, הוריה מתארים ילדה שאין לה חברות. היא מצליחה בלימודים עד גבול מסוים אבל כל המורות אומרות שהן משוכנעות שהיא הייתה יכולה להשיג יותר אם הייתה יותר מרוכזת. בכיתה היא קמה, מסתובבת, עונה על שאלות בלי רשות, ואפילו מציקה לבנות אחרות בהפסקות. כיום אף אחת לא רוצה לשבת לידה. עם דמעות בעיניים האמא מגלה שהיא מבינה את הבנות בכיתה, כי לא נעים לה בעצמה להיות בחברת בתה. "אין לה מידות כאלה שיתר ילדי רכשו בבית, אולי יש תרופה שיכולה לעזור לה?" זוהי תמצית של מספר פניות לאבחון במרפאת נוירופסיכולוגיה-ילדים בביה"ח שערי צדק. בסוף אבחון מעמיק רק אחד מהילדים האלה אובחן כ"היפר-אקטיבי" – על סמך התוצאות של בדיקות נוירולוגיות ונוירופסיכולוגיות. לילדים האחרים נמסרו המלצות לטיפול התנהגותי, הדרכה להורים, והמלצה ספציפיות למחנכים, לשיעורי עזר, ריפוי בעיסוק ועוד. הפרעות בקשב וריכוז כוללות חוסר ריכוז, אימפולסיביות ולפעמים היפראקטיביות (ADHD, ADD), היפראקטיביות כשלעצמה היא הפרעה מאוד שכיחה בין 3% עד 5% אצל ילדים מגיל 5 עד 13 שנים, והרבה יותר שכיחה אצל בנים לעומת בנות. לא ידוע למה הדבר כך, יש השערות שאכן בנים "בנויים" אחרת מבנות (הפתעה?!) ויש שאומרים כי בתרבות שלנו אנו מצפים מבנים ליותר מאשר אנו מצפים מבנות והלחץ הסמוי הזה גורם להבדל זה. עד היום אין הסבר שמוסכם על כל הגורמים המקצועיים.
תאור התסמונת של ADHD (לקוי בקשב עם היפראקטיביות)
סימפטומים ראשוניים: · קשיים בקשב · אימפולסיביות. · היפראקטיביות.
סימפטומים משניים: · הישגים נמוכים בלימודים או לקויי למידה. · תוקפנות גופנית ומילולית. · דמוי עצמי ירוד. · יחס בין אישי וחברתי ירוד. שינויים התפתחותיים בסימפטומים: 1. גיל ינקות: לילדים האלו יכולה להיות היסטוריה של קשיים בהריון ובמשך הלידה. כיונקים הם נוטים להיות יותר פעלתניים, חסרי שקט וניכר חוסר עקביות בדפוסי אכילה ושינה, אבל לא תמיד זה כך. 2. גיל הרך: במשך שנות המעון והגן, ילדים אלו פעלתניים וחקרניים יותר מהמקובל. הם מגיבים פחות מאחרים לשיטות המשמעת המקובלות לילדים בגיל זה ונוטים לעסוק בהתנהגויות מסוכנות כתוצאה מאיפולסיביות.
3. גיל בית הספר: כשהדרישות לשליטה עצמית, ריכוז והתמדה נעשות יותר תובעניות, עולים גם הקשיים של הילד, ואז גדלים ההבדלים בינו לבין יתר בני גילו. הילדים הללו נראים חסרי יכולת לויסות הקשב והפעילות ולהתאמה לדרישות הסביבה. בשלב זה עלולים להופיע לקויי למידה ספציפיים וקשיים בקשרים חברתיים עם בני גילם, העשויים ליצור בסיס להתפתחות של דימוי עצמי ירוד.
4. גיל ההתבגרות: קשיים בריכוז, אימפולסיביות וחוסר שקט, סביר להניח שימשכו, אבל ההיפראקטיביות יכולה להיות בירידה. הקשיים המשניים שהוזכרו לעיל יכולים להתבלט.
5. גיל הבגרות: מחקרים עכשוויים מראים שקשיים בריכוז נמשכים, ועשויים להיות גם קשיים רגשיים והתנהגותיים.
א. הליקוי מופיע לפחות שישה חודשים, ושמונה מתוך ארבע עשרה הנקודות הבאות מצויות: 1. נוטה לאי שקט ולהניע בעצבנות ידיים ורגליים בכסא. (במתבגרים ההתנהגות הזאת יותר סובייקטיבית: רגשות של אי שקט וחוסר מנוחה). 2. מתקשה לשבת בכיסא כאשר הוא מחויב לעשות זאת. 3. מוסח בקלות לגירויים חיצוניים או שוליים. 4. מתקשה לחכות לתורו במשחקים או במצבים חברתיים קבוצתיים. 5. נוטה לדבר בלי רשות בכיתה ולפלוט תשובות לשאלות לפני שהמורה מסיים לשאול. 6. מתקשה במילוי הוראות של אחרים. (לא בגלל התנהגות מתנגדת או קושי בהבנת המשימה), למשל: לא מצליח לגמור עבודות. 7. מגלה קושי בהתמדה או בקשב ממושך במטלות או משחקים. 8. נוטה לעבור ממטלה או פעולה אחת לא גמורה לשניה. 9. מתקשה לשחק בשקט. 10. נוטה לדיבור מופרז. 11. נוטה לשסע דיבור של אחרים או להפריע למשחקים של ילדים אחרים, ונוטה לחדור לתחומם האישי של אחרים. 12. נוטה לא לשים לב לנאמר לו. 13. נוטה לאבד חפצים חיוניים למטלות או לפעילויות בבית הספר או בבית: משחקים, עפרונות, מערכת. 14. נוטה לעסוק בפעילויות מסוכנות מבחינה גופנית, בלי לשקול את התוצאות, למשל: רץ לכביש אחרי כדור בלי להסתכל.
ב. התחלת התופעות ההתנהגותיות לפני גיל 7. אטיולוגיה (סיבות המחלה): גישה יעילה בהבנת תסמונת קשב ריכוז והיפראקטיביות (ADHD) היא גישה שכוללת את התחומים הבאים:
גנטיקה: ישנה השערה שקיימים גנים "חריגים" שמסבירים את קיומה של תסמונת זו, במיוחד במשפחות בהן יש אב או דוד עם אותה בעיה במשפחה.
נוירו-פיזיולוגיה: קיימת פגיעה מוחית קלה (MBD Minimal Brain Damage), שאינה נחשבת היום לסיבה היחידה לתסמונת זו.
גורמים ביו-כימיקלים: אם ששותה אלכוהול או מעשנת בזמן הריון, עישון של האב בבית, ו/או המלמד בחדר של הילד (נשימת עשן בדרגה שניה). נחשבים לגורמים ראשוניים לבעיות של קשב וריכוז. (באוכלוסייה החילונית העישון מצוי בירידה, ואילו בחברה החרדית העישון עדיין בעלייה. מי לא ראה ילדים מעשנים בפורים?!)
גורמים פסיכו-חברתיים (פסיכו-סוציאליים): כולל גורמים משפחתיים, התפתחותיים, חברתיים ורגשיים. משפחה וגורמים חברתיים אינם יוצרים אצל הילד תסמונת זו אלא משפיעים על התפתחותו של הילד הסובל מ- ADHD . (למשל, קשה יותר לילד בעל התפתחות מוטורית רגשית איטית להצליח ברכישת הקריאה בגיל שלוש, מאשר לאותו ילד שבחברה שלו מלמדים אותו לקרוא בגיל שש. שלוש שנים אלו חשובות וחיוניות בהתפתחותו של ילד זה!!). במשפחות אלו נכללות משפחות בהם האם סובלת מדיכאון ומשפחות שבהן ישנם קשיים בהעמדת גבולות ברורים בתחום ההתנהגות.
גורמים נוירו-ביולוגיים: במעבדות נערכים כיום מחקרים רבים בנושא של חילוף חומרים כימיים וביולוגיים בגוף ובמיוחד בתאי העצב במוח מהן נובעות התנהגויות.
גורמים של בשלות ועירור (Arousal): שאלות לגבי ליקויים במנגנונים שאחראים על עירור במוח. מדענים בודקים את ההשערות שהקשיים שיש לילדים עם תסמונת ADHD ל"הרגע", לעבוד באיטיות, בקשב וריכוז קשורים בפגם במערכת העצבים במקום בו נמצא מוקד ויסות הערנות (יש ערנות יתר לסביבה או אין מספיק ערנות לגירויים בסביבה). גורמים נוירו-אנטומיים: ADHD למדענים בתחום זה השערה שמבנה אזורים מסוימים במוח, של ילדים בעלי תסמונת זו, הינו שונה ממבנה אזורים אחרים שהם תקינים. השערות אלה בנויות על קשיים של ילדים אלו בתכנון, קשיים בשיפוט חברתי, עוררות רגשית יתרה, אימפולסיביות, תנודתיות רגשית (מצבי רוח) ועוד. גורמים רעילים (TOXIC) : יש ילדים שיש להם תסמונת פיקה (PICA) . ילדים אלה אוכלים נייר או גיר, ודברים שמכילים עופרת (LEAD) בכמות גבוהה, שעשויים לגרום לליקויים קוגנטיביים.
גורמים תזונתיים: בשנת 1975 העלה ד"ר פיינגולד (ארה"ב) השערה שקיימים חומרים (צבעים וחומרים לשימור האוכל) שגורמים להיפראקטיביות אצל ילדים. במהלך השנים נבדקה השערה זו והשערות אחרות, וכיום הספרות המדעית סבורה שלאחוז קטן מאוד של ילדים היפראקטיביים יעזרו שינויים דרסטיים בתזונה. הרוב המוחלט של הילדים ההיפראקטיביים אינם מושפעים מהימצאותם של חומרים אלו או העדרם של חומרים אלה בדיאטות השונות. הדבר החוזר על עצמו במחקרים הוא, שיש ילדים היפראקטיביים שעוזרת להם מנת חלבון בארוחת הבוקר, ילדים היפראקטיביים אחרים נעזרים בסוכר בדיאטה שלהם בעוד שילדים היפראקטיביים אחרים הופכים יותר היפראקטיביים כשנותנים להם תוספת סוכר בדיאטה. כך שנראה שכל מקרה צריך להיבדק לגופו.
הטיפול בילדים הסובלים מתסמונת ADHD כפי שהבנתם מהנאמר עד עכשיו, אין עדיין החלטה בטוחה ממה נובעת תסמונת ADHD (בעיות בקשב ריכוז והיפראקטיביות). כמו כן אין טיפול אחד ש"פותר" בעיה זו. אבחון וטיפול של ילדים עם תסמונת זו צריך לכלול שיתוף פעולה בין גורמים שונים" הילד/ה, הורים, מורים, רופאים ופסיכולוגים.
טיפול משפחתי/הדרכה להורים ההורים זקוקים לתמיכה וחיזוקים בדרכם לעזור לילדיהם. התפיסה שהילדה הוא "ילד רע", "סורר ומורה", "עושה דווקא", "לא אחראי על כל מעשיו" – חייבת לעבור שינוי. הסביבה צרכיה להתאים את עצמה לצרכים של ילד עם תסמונת זו. יותר מדי גירויים בחדר, כיתות גדולות מדי, חוסר ארגון או חוסר עקביות במערכת היומיומית מקשה על הילד הסובל מתסמונת זו. זמני אכילה ושינה צריכים להיות עקביים. כמו כן יש להעמיד לילד גבולות ברורים.
טיפול התנהגותי הילד, המערכת הלימודית וההורים חייבים להיות שותפים ב"חוזה". יש לתכנן את הדרישות של מערכת החינוך, הצרכים של הילד ומשפחתו ולבנות מערכת יחסים שתעזור לילד לשנות את תדמיתו. עדיף שה"חוזה" הנ"ל יהיה בהשגחת פסיכולוג/ית שיאפשר פגישות בין-מקצועיות ומעקבים מדי פעם על מנת לראות איך בעלי ה"חוזה" עומדים בהסכמים. טיפול תרופתי בתחום הטיפול התרופתי-ד"ר ורדה גרוס-צור נוירולוגית לילדים ביחידה לנוירולוגיה של הילד בביה"ח שערי צדק כותבת:
ישנן ארבע סוגי תרופות: 1. סטימולנטים – ריטלין Nitan Pemoline, Methylphenidate)) 2. דפרקסן (Deprexan) 3. MAO Invibitors 4. קלונידין (Clonidine)
ריטלין הינה התרופה הנמצאת בשימוש הנרחב ביותר; 93% מהילדים שאובחנו כסובלים מהפרעות קשב וריכוז ומקבלים טיפול תרופתי מטופלים בה. השימוש בריטלין הוחל לראשונה על ידי צ'רלס ברדלי ב- 1937 והטיפול יעיל בכ- 80% מהמקרים. תופעות הלוואי קצרות-הטווח הן חוסר תיאבון בשעות בהן התרופה פועלת, קושי בהרדמות בלילה, ולעיתים רחוקות כאבי בטן וכאבי ראש. בפחות מ- 1% מהילדים מופיעים טיקים (Tics) . תופעות אלה בדרך כלל חולפות מספר שבועות לאחר נטילת התרופה. לא ידועות תופעות לוואי ארוכות טווח במידה והתרופה ניתנת בצורה מבוקרת, ונעשות הפסקות בשבתות ובחופשים. תכשיר הריטלין הנמצא בשימוש בארץ מופיע במינון של 10 מ"ג ופועל 30-45 דקות לאחר נטילת התרופה, כאשר טווח פעולות 3-5 שעות. מינון התרופה הוא 2.0-0.3 מ"ג/ק"ג, כאשר התרופה ניתנת 3-1 פעמים ביום. ולהעלות את המינון באופן הדרגתי לפי התגובה הקלינית, משום שיש ילדים המגיבים גם למינון קטן. ניתן לתת את התרופה לילדים מגיל הגן עד הגיל המבוגר. במידה וריטלין או פסיכוסטימולנטים אחרים אינם יעילים, או כאשר ישנן התוויות – נגד נתן תרופות אלה, או במקרים מיוחדים אחרים יש לתת טיפול בתרופות חילופין כגון דפרקסן או קלונידין. טיפול תרופתי יעיל ובעיתוי מוקדם גורם לעליה בריכוז, ירידה בהיפראקטיביות ובתוקפנות ושיפור בתפקוד הלמידה באופן משני. כן חל שיפור בתפקוד החברתי והטבה לטווח ארוך בהפרעות הקשב והריכוז. יש לשקול באופן תקופתי את הצורך בהמשך הטיפול התרופתי כאשר בדרך כלל הטיפול הממוצע נמשך 2-3 שנים. טיפול תרופתי בהפרעת קשב וריכוז הינו חלק מטיפול הכולל גם טיפול חינוכי-פסיכולוגי. טיפול משולב מסוג זה גורם ברוב המקרים לשיפור תפקודי במישור הלימודי, החברתי ובתפקוד בבית. מומלץ ביותר לערוך בדיקה מקיפה אצל נוירולוג מומחה בנוירולוגיה- ילדים, ולא רק בדיקה אצל רופא ביותר לערוך בדיקה אצל רופא המשפחה, לפני מתן טיפול תרופתי משום שיש מספר מחלות נוירולוגיות ותופעותיהן הראשוניות דומות להיפראקטיביות ו/או בעיות בריכוז הקשב, ומתן טיפול תרופתי ללא הבדיקה שלעיל יכולה להזיק לילד/ה במקום לעזור לו/לה.
לסיכום: טיפול ושיקום של ילדים בעלי תסמונת ADHD הגיל הרך: · הערכה רפואית אצל רופא ילדים התפתחותי, נוירולוג ילדים ואבחון נוירופסיכולוגי התפתחותי. · טיפול בבעיות השפה ו/או בעיות במוטוריקה.
· הדרכה להורים כיצד להתארגן ולהסתדר עם הטיפול בילדם גם בבית הספר וגם בבית. · הערכה ותכנון של הלימודים והסביבה הלימודית של הילד.
גיל בית הספר: · תכנון לחינוך מתאים, שלוקח בחשבון את מצבו הקוגנטיבי של הילד. · הדרכה להורים כיצד להתארגן ולהסתדר עם הטיפול בילדם גם בבית הספר וגם בבית. · השתתפות הילד בקבוצה שתלמד אותו מיומנויות חברתיות. · השתתפות בחוגים או קבוצות כגון: התעמלות, וכו' ו/או חוגים בציור, נגרות וכו'. · טיפול תרופתי.
מתוך הורים חושבים גיליון מס' 9 |
